<h1>ספר החינוך מצוה ע"ג</h1>
<h2>דף ג.</h2>
שלא לאכול מן הטרפה, שנאמר [שמות כ"ב] ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, ומשמעות הנגלה בכתוב זה הוא להזהירנו על בהמה שטרפה זאב או ארי בשדה, ושטרפה בעניין שהיא נטויה למות בטרף ההוא, דודאי אין במשמע שאם נגע בראש אזנה או תלש מצמרה שתקרא טרפה בכך, אלא ודאי המשמעות הנכון והקבלה מסייעת בכך הוא שנטרפה בכדי שתמות לשעה או לזמן קרוב בשביל הטרף ההוא. ואמרו זכרונם לברכה [חולין נ"ז ע"ב] שזמן זה הוא שנה אחת. ועוד יש להבין לכל מבין כי לא תקפיד התורה כשהגיע לה טרפות זה על ידי זאב או ארי או דוב, אלא שתאסור כל בהמה המוכה מכה המביאה אותה לידי מות על כל פנים, והם המכות שמנו אותן חכמים שהם ממיתות, וכמו שבא במשנה [שם מ"ב ע"א], זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה. וזה שאמר הכתוב בשדה לאו דווקא אלא שדרך הכתוב לדבר לעולם בהווה, ובשדות דרך בהמות לטרוף. וכן הוא במכילתא, דיבר הכתוב בההוה. וגם כן נצטרך לכתוב בשדה כדי ללמד בו עוד דברים אחרים רבים, כי דברי התורה נדרשים לכמה פנים, יתלבשו מבחוץ לבוש מלכות שש ומשי ורקמה טהורים, ומבפנים יש זהב ורב פנינים. ולבוש זה הפסוק הנגלה והנראה בו יותר בתחלת העיון הוא ללמד על הטרפה לבד, כמו שכתבנו, ועל בשר מן החי שבכלל טריפה הוא. ומה שבפנים כן הוא, שמלמד על כל בשר שיצא חוץ ממחיצתו שאסור ונעשה כטריפה, כגון בשר קדשים שיצא חוץ לעזרה, ובשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומה, ובשר הפסח שיצא חוץ לחבורה, וכן העובר שיצא חוץ למעי אמו. ומשמעותו של מקרא יבוא כן כאלו אמר ובשר בשדה טריפה הוא, כלומר בשר שיצא חוץ למחיצתו, שזהו לשון שדה שאין לו מחיצות, טריפה הוא. וכל אלה שזכרנו יצאו חוץ למחיצתן דינן כטריפה, ומי שיאכל מהן כזית לוקה.
משרשי מצוה זו, לפי שהגוף כלי לנפש ובו תעשה פעולתה, וזולתו לא תשלם מלאכתה לעולם, ועל כן באה בצלו לטובתה ולא לרעתה באמת כי האל לא יריע אבל ייטיב לכל, נמצא כי הגוף בין ידיה כמו הצבת ביד הנפח אשר עמו יוציא כלי למעשהו. ובאמת כי בהיות הצבת חזק ומכוון לאחוז בו הכלים יעשם האומן טובים, ואם לא יהיה הצבת טוב לא יבואו לעולם הכלים מכוונים ונאים. וכמו כן בהיות בגוף שום הפסד מאי זה עניין שיהיה תתבטל פעולת השכל כפי אותו הפסד, ועל כן הרחיקתנו תורתינו השלימה מכל דבר הגורם בו הפסד. ועל הדרך הזה לפי הפשט נאמר שבא לנו האסור בתורה בכל מאכלות האסורות, ואם יש מהן שאין נודע לנו ולא לחכמי הרפואה ניזקן, אל תתמה עליהן, כי הרופא הנאמן שהזהירנו בהן חכם יותר ממך ומהם, וכמה נסכל ונבהל מי שחשב שאין לדברים נזק או תועלת אלא במה שהשיג הוא. ויש לך לדעת כי לתועלתינו לא נתגלה סבתן ונזקן פן יקומו אנשים מחזיקים עצמן כחכמים גדולים ויתחכמו לומר, נזק פלוני שאמרה התורה שיש בדבר פלוני איננו כי אם במקום פלוני שטבעו כן או באיש פלוני שטבעו כן וכן, וכן יתפתה לדבריהם אחד מן הפתאים, על כן לא נתגלה טעמן להועיל לנו מן המכשול הזה. וידוע הדבר מדרכי הרפואה שבשר כל הטריפות האסורות לנו מוליד הפסד אל הגוף אוכלו מחמת שהטרפות מורה חולי בבהמה. ואל תקשה עליך ותאמר מה הפסד איפשר להיות בבהמה שנטרפה מיד ונשחטה, כי לא מחכמה תקשה על זה, הלא ידעת כי לכל דבר התחלה, ואם תודה אלי כי באורך הזמן ימצא ההפסד בה מחמת הטרפות תתחייב להודות כי ברגע הראשון הותחל ההפסד אלא שהוא מועט בהתחלה, ואין ספק כי מן הנזק הרע אפילו מיעוטו. ועוד שכל דיני התורה וכל דבר שיש לו קיימה, בגדר כזה יתחייב להיות שאם תתן דבריך לשיעורין לא יתקיים דבר בידך לעולם.
דיני המצוה כגון הטרפיות שנמסרו לו למשה בסיני, והן שמונה אבות, דרוסה נקובה חסרה נטולה פסוקה קרועה נפולה שבורה. והדרוסה היא הטרפות החמור שבכולן, לפי שהוא מפורש בתורה, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה שכל ספק הבא לנו עליו אסור, ובשאר הטרפיות יש בהן ספיקין מותרין. וכל אחד ואחד מאילו האבות יש לו כמה וכמה תולדות כמו שבא פרטן בגמרא [חולין מ"ב ע"א ואילך]. וחשבון כלל הטרפיות שאיפשר שימצאו בבהמה וחיה ועוף העולה בידינו בפרטן לפי הדומה מדברי הגמרא הם ע"ב עם טרפות אחד שיש בעוף יתר על הבהמה. ועליהן אין להוסיף ומהן אין לגרוע, לפי שכל מכה שתארע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאילו שמנו חכמים בדורות הראשונות והסכימו עליהם בתי דיני ישראל אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. וכל אילו המכות שמנו ואמרו שהן טורפות אף על פי שנראה בדרכי הרפואה שבידנו שמקצתן אין ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר [דברים י"ז] על פי התורה. וכל אחד מן הע"ב טרפיות שאמרנו מפורש בארוכה עם כל תנאיו במסכת חולין [מ"ב ע"א ואילך]. וכל טרפיות אילו שמנו חכמים בבהמה ובעוף אין אדם צריך לחזר אחריהן ולבדוק אותן טרם שיאכל בשר הבהמה והעוף מפני שחזקתן שכשרים הם, כי רוב בעלי חיים בחזקת בריאים אנו מחזיקין אותן, זולתי באחת מהן שהצריכו חכמים לבדוק טרם שנאכל הבשר מפני שזה הטרפות מצוי הרבה, והוא טרפות הריאה שמצויין בה רירין הנקראין סרכות, ויש לחוש בהן שלא ימשכו קודם הריאה וינקבוהו, לפיכך צריך אדם לראות לעולם באי זה צד יהיו אותן רירין בריאה טרם שיאכל מן הבהמה, ואם ימצא אותן בעניין שאיפשר כי בתנועתם ינקבו הריאה טרפה, שאנו אומרין כל העומד לינקב על כל פנים כנקוב חשבינן ליה וכאלו מתה היא, אחר שאי אפשר לה להנצל מן המות, וידוע הוא כי אותו החולי הגומל אותן רירין במקומות העתידין לינקב התחלת חולי המביא לידי מות הוא אחר שבאותן מקומות נעשו הרירין. ואילו הן המקומות שהרירין טורפין לפי הכלל העולה בידינו מדברי הגמרא [מ"ו ע"ב ואילך] עם הפירושים הטובים. כל מקום בעולם שהאומה סרוכה טריפה ואינה ניתרת בבדיקה, זולתי בענין אחד אם סרוכה לדופן ויש מכה בדופן והסירכא כולה יוצאת ממקום המכה, שבזו נאמר תיבדק. ויש מתירין בלא בדיקה. ויש מוציאין מכלל זה אם סרוכה לאונה שבצידה מחיתוך לחיתוך, וכן מנהגינו היום להתר. כל מקום בעולם שהעינוניתא דוורדא שהיא מצד ימין סרוכה טריפה. ואונות הריאה הם חמש מלבד העינוניתא, ויש מהן שלשה מצד ימין הבודק בשעה שהבהמה תלוייה ברגליה האחרונים כדרך שתולין אותה הטבחים, ושתים מצד שמאל. אם סרוכות או סמוכות זו אצל זו והסירכא יוצאת מחתוך לחתוך, וכן אם סרוכות אל צלעות הבהמה שהן רבוצות בתוכן, והסירכא יוצאת מגב האונות אל הצלעות ותופשת בצלעות ובבשר שבין הצלעות, וכל שכן בבשר לבד, כל זה דנין אותו להתר. אבל אם הסירכא יוצאת ביניהן מחיתוך האונה לגב חברתה או מגב לגב, וכן אם יוצאת מן האונות אל הצלעות ואינה תופשת כי אם בעצמות לבד, וכן כל מקום אחר בעולם שבבהמה שתהיינה האונות סרוכות שם או סמוכות דנין אותו לאיסור. והרמב"ם זכרונו לברכה הוציא מכלל זה כל זמן שסרוכות לחזה ולשמנינות החזה ודן להתר, ולא כן אנו נוהגין. סירכא התלויה בכל מקום בין באונות בין באומה כשירה, ויש שטורפה, ואנו נוהגין בה היתר. נמצאו האונות שלא כסדר הזה או חסירות מחשבון זה טריפה. והעינוניתא דוורדא משלמת חסרון אחד. ואם נמצאו יתירות מחשבון זה הרבה אין בכך כלום, ובלבד שלא ימצא היתרון מצד גבן, דאילו מצד גבן אפילו אחת קטנה כעלה הדס או יותר קטנה אוסרת, ויש מתירין כשהיא קטנה יותר מעלי הדס. ויתר רובי פרטי מצוה זו מבוארים בפרק ג' מחולין [מ"ב ע"א ואילך]. ובפרק זה בעצמו כמו כן. ובפרק אחרון ממכות [י"ח ע"א] וראשון מבכורות יתבארו דיני שאר האיסורין שכתבנו למעלה שנשמעין בלשון הכתוב בפנים שלו.
ונכפלה אזהרה זו בנביאים בספר יחזקאל [מ"ד] בכהנים לבד שכתוב עליהם כל נבילה וטריפה... לא יאכלו הכהנים. והודיעונו חכמים [מנחות מ"ה ע"א] שמפני זה נכפלה בהן, לפי שהכתוב צוום לאכול חטאת העוף במליקה, ואף על פי שאסורה לישראל כנבילה, ואולי תחשוב מתוך כך שיותר להם אפילו בחולין מליקה או שחיטה נפסדת שלא תקפיד תורה בהן, דמכיון שיצאו מן הגדר בדבר אחד יצאו לגמרי בכל עניין השחיטה, ולפיכך הזהיר הנביא בהם בפירוש להודיענו שלא הותרו רק במליקה לבד בקרבן, אבל בחולין נשארים הם באיסורין כמו ישראלים. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ואכל כזית מן הטרפה, ומכל אילו שנשמעים בפירוש הכתוב שיצאו חוץ למחיצתן, לוקה. ואל יקשה עליך ואיך לוקה, והא קימא לן [פסחים כ"ד ע"א] אין לוקין על לאו שבכללות, והרי זה שכלל כמה דברים, כמו שאמרנו. כי פירוש עניין זה כבר בארוהו בספר המצוות בעיקר התשיעי שני גדולי הדור, והם הרמב"ם זכרונו לברכה והרמב"ן זכרונו לברכה, והרחיבו שם פירושיהם וראיותיהם בזה לברר הדבר יפה, ויאריך העניין, על כן הנחתיו כפי מנהגי בספר. ומכל מקום יש לך לדעת כי העולה מדברי שניהם, שאין זה מכלל לאו שבכללות.
